לוחמי הגטאות סיפור המקום

מייסדי הקיבוץ, אנשי "שארית הפליטה", ילידי פולין וליטא, החלו להגיע ארצה אחרי תום מלחמת העולם השנייה והשואה.

לא כ"אבק אדם", כפי שכונו לא פעם, אלא כאנשים שמלכתחילה היו נפעמים ברצון עז להגיע למולדת ולבנות בה מפעל-חיים.  היותר מבוגרים, הספיקו להיות חניכי תנועת הנוער החלוצית "דרור" לפני המלחמה והצעירים יותר, הגיעו במסגרת התנועה שחודשה זה מקרוב או כיחידים.  הם הגיעו בדרכי "הבריחה" וה"העפלה". מהם שהוגלו לקפריסין והורשו לעלות ארצה עוד בימי המנדט, אך רובם - אחרי קום המדינה, כמוהם כאנשי גח"ל, שלחמו במלחמת העצמאות והצטרפו לאחר סיומה לקיבוץ. 

 

חבלי הקליטה בחיי הקבוץ ובחברת ה"וותיקים" היו קשים: האקלים, אי ידיעת השפה, הצורך להסתגל לחיי קבע כשברקע שנות נדודים וזיכרון בית אבא-אמא שנכחד.  מה שעמד להם, היה הרצון להגשים, לבנות קבוץ כבית.

בשנת 1949, במלאת שש שנים לפרוץ מרד גטו וארשה, נערך פה, בגליל המערבי המשוחרר טקס הנחת אבן הפינה ל"קבוץ ע"ש לוחמי הגטאות". הדבר עורר התרגשות בארץ ובעיקר בקרב העולים החדשים, שראו בלוחמי הגטאות מעין דגל.  באותו יום עצמו הוצגה תערוכה צנועה: "כך היה – תמונות מהשואה והמרד".  היתה זו העצרת העממית הראשונה שכונסה תחת כיפת השמים.
אלפים הגיעו (ולימים, עשרות אלפים מדי שנה).
ומאז, במאמץ ובנחישות הוקם שלב אחר שלב "בית לוחמי הגטאות", שהפך לקמפוס שוקק פעילות בלב תרבות הזכרון הלאומית. 

דור המייסדים, אנשים שעבודת האדמה היתה משאת נפשם, אך עתה, בפגישה עם המציאות, היו צריכים להסתגל אליה וללמוד אותה, הפכו עד מהרה את השטח שהוקצה להם (120 נחלות בנות 30 דונם כל אחת) למקור הכנסה המכבד את בעליו.  עד מהרה התגלו כחקלאים ומנהלים מהמצטיינים בתחום ובאיזור. מאז עד היום, כאשר זה מכבר התחלפו הדורות, מדובר במשק מצליח. 

עד שנת 1967 היה הקבוץ מבחינת מוצאם של חבריו מונוליטי. בשנה זו הגיע לקבוץ הגרעין הראשון של בוגרי "המחנות העולים" ובמשך השנים נתווספו אליהם בני גרעינים נוספים כהשלמה לקבוץ. כן הצטרפו עירוניים צעירים שביקשו לשנות את אורחות חייהם.

בקבוץ התחנכו חניכים מ"עליית הנוער", "הכשרות צעירות" ואפילו הכשרה של בני הכפרים הערביים. ועם אלה, הלך וגדל מספרם של הילדים, ה"צברים" בני הדור השני והשלישי, המהווים כיום חלק נכבד מהאוכלוסייה.

את החקלאות כענף מרכזי החליפה התעשיה כשמקום מרכזי שמור ל"טבעול" ולצדו מפעל לייצור קבלים - ק.מ.א.. בתחומי התיירות והמסחר קמו "בית וקיט", "תוצרת בית" (חנות שבמרכזה מכירת תוצרת המשק), "לגמון" (הטמנת ומחזור פסולת אשפה), ו"בית הדקל" מוסד סיעודי, הקולט אנשי-חוץ. ענפי החקלאות שנותרו, כולם שלחין וממוקצעים ברמות גבוהות. הענפים מנוהלים, לרוב בכשרון, על ידי חברי ה"השלמות" ובני הדור השני.

אחד השינויים שחלו, היא האפשרות שהקבוץ מעניק לחבריו לעבוד איש לפרנסתו אף מחוצה לו, כל אחד בתחום הקרוב ללבו (סוג של הפרטה לפי נטיית הלב והיכולת האישית). אין פלא שברחבי קבוץ אשר כזה פזורות סדנאות בהן עוסקים חברים בענפי אמנות ואומנות שונים ומגוונים (מהם כתחביבים ומהם "ענפונים" כמרכזי-רווח). אולי בצדק יש שהגדירו את לוחמי הגטאות כחברה "קפיטליסטית" בלבוש קיבוצי.

בשנת 1983 ראו אור ארבעת הכרכים של הספר "דפי עדות – 96 חברים מקבוץ לוחמי הגטאות מספרים" המביא את עדויותיהם של אנשי דור המייסדים בשנותיהם בגולה לפני מלחמת העולם ובעיקר בתוכה, בימי השואה. דומה, שפרסום הספר הביא גאווה בעיקר לצעירים, אלו שלא חוו את השואה בבשרם, בלמדם לעומק את סיפור-חייהם, את רוחם ואת נחישותם להיחלץ מאימי הימים ההם של חבריהם הבוגרים, כדי לחיות פה, ועכשיו, בבחינת מתנת-רוח מדור אל דור.

רשם: צביקה דרור, סופר, חבר הקיבוץ

סיפורי חדר אוכל

ציטוט מן התערוכה: "לא נוכל להחזיר לשבת את קדושתם וחגיגיותם מאז, מבית אבא, ואולם בין השבת של בית אבא שחרב ובין השבת שנתרוקנה מכל תוכן מצויות דרגות, ברצוננו לתת לחבר פיצוי מה בעד הערך היקר שאבד לו". 

מדובר כאן במסיבת חנוכה שהתקיימה בשבת ב – 1954 באחת השנים הראשונות ותוכנה היה צמוד לאירועי הזמן: צביקה דרור דיבר "היסטוריה בכפית" על תקופת החשמונאים, אבקה לביאש דיבר על "המים הכבדים ומקומם בתהליך הביקוע הגרעיני", וצבי שנר דיבר על ספרות בגרמניה. העיתונאי הקיבוצי שלא חתם בשמו סיים את הכתבה כך: "אם ערבים אלה יהפכו קבע בתוכנו כי אז תוכל ועדת תרבות לזקוף לזכותה הישג לא מבוטל.."

   

כתבה שפורסמה בעיתון - "ידיעות הקיבוץ" - געגועים לחדר אוכל...

קרני עם-עד, ידיעות הקיבוץ

13.6.2014

פרויקט אזכור ושימור לגלגולי חדר האוכל הקיבוצי בלוחמי-הגטאות

קיבוץ לוחמי-הגטאות מבקש "להחזיר עטרה ליושנה" ולספר לדור הצעיר והנקלט, שלא ידע את דור המייסדים ואת הקיבוץ הישן, על אודות הימים ההם והזמן ההוא. תחת הכותרת "שימור-סיפור-אזכור" מתקיים בקיבוץ הצפוני, המציין 65 שנה להיווסדו, פרויקט אזכור ושימור ויזואלי שמרכזות החברות טלי שנר, רוני בן דור ותמה מינס. במסגרת זו נחנכה בחג שבועות האחרון, בסיוע הארכיונאית שושי שמר, תצוגה המתמקדת בגלגולי חדר האוכל הקיבוצי. תשעה לוחות שעיצב משה מירסקי (עין-חרוד איחוד), המשלבים תצלומי עבר עם טקסטים מהיומן המקומי ומתוך ספרו של חבר הקיבוץ צביקה דרור, "סיפורי המקום" - נתלו בקומת המסד של חדר האכילה. המקום שופץ במהלך חופשת הפסח ומשמש, לארוחות צהריים בלבד, את הקבוצות המתארחות בקיבוץ ובמוזיאון.

תערוכת הקבע הושקה במקביל לארוחה חגיגית משותפת (דבר שלא קרה זה שנים רבות), לכבוד 65 שנות הקיבוץ.


המערה הסודית

הידעת? בשנת 1971 במהלך עבודות שיפוץ במתחם המוזיאון, התגלתה מערת קבורה ביזנטית עתיקה.

המערה הסודית בקיבוץ לוחמי הגיטאות- מאת: אמה מעיין

001 003 004
 005  006  007  

 
תודות לארכיונאי הקיבוץ לדורותיהם, ובמיוחד לארכיונאיות הנוכחיות פנינה אנוליק ושושי שמר. עבודת הגרפיקאי משה מירסקי מעין חרוד. רוני בן דור וטלי שנר שהביאו לביצוע, תודה גם לאייל מינס, לקובי סיבוני, למוסטפה, למאיה קרן ולחדווה תג'ר .


 - לחץ כאן לכניסה לאתר קהילנט

 

ספר לנו

פרסם תגובה כאורח

0
תנאי השימוש.

תגובות